ד"ר רות קפלן, מנהלת הפרס למצוינות קלינית בשנים 2002-2014 כותבת על רות רון

רות רון ז"ל הייתה אחות בכל רמ"ח עבריה, מנהיגה פורצת דרך, הנמנית על דור הנפילים של מקצוע האַחֲיוּת בארץ. הלכה לעולמה בשיבה טובה, בקיץ האחרון, בחודש תמוז תשפ"ב.

אבקש לשתף ולחלוק, קווים  לדמותה של גב' רות רון אשר היוותה עבורי ועבור רבים מבני דורי, מודל לחיקוי  ומקור השראה רב עוצמה, אשר התביע  חותם משמעותי על עיצוב מקצוע האַחֲיוּת, התפתחות  הפרופסיה בצד גיבוש השקפת עולם מקצועית ודינמית המותאמת להתפתחויות חברתיות, תרבותיות ומקצועיות בבריאות.

בלימודי לתואר ראשון באַחֲיוּת, באוניברסיטה בתל אביב, בשנת 1973, השתתפתי בקורס  שניתן כסדנא על ידי רות רון  והתמקד בהדרכה קלינית באַחֲיוּת. כדמות מקצועית ודעתנית מובילת דרך, היא זיהתה כבר בזמנים אלו, את הפוטנציאל הקיים בלימודים הקליניים בלימודי האַחֲיוּת. לעמדתה, ליבת הלמידה מתרחשת בהתנסות הקלינית ונדרש לחזק מרכיב זה בלמידה. לתפיסתה, בהתנסות  מתחולל השילוב והקישור בין הנלמד בכיתה לבין ההתערבות המקצועית באַחֲיוּת. בלמידה זו מתעצבת ומתגבשת בקרב הלומד, השקפת עולם מקצועית המעוגנת בערכים המקצועיים ובשילוב של מיומנויות תקשורת מתקדמות. בגישתה ללמידה הקלינית היא פיתחה גישה ושפה חדשה, שבמרכזה נטען שכל אירוע שהתרחש בהתנסות הלימודית, הוא "אירוע קריטי – אירוע למידה" ונדרש לקיים עליו דיון קליני מעמיק ואינו מהווה טעות אלא הזדמנות לימודית לחיזוק הידע והעמדות המקצועיות. ברמה האישית מקצועית חשתי  שגישה זו מרחיבה ופותחת צוהר לדיון מעמיק ורחב בסוגיות השונות שהתעוררו בהתנסות הקלינית והפחיתה משמעותית את רגשות האשם בקרב הסטודנטים מחד גיסא, והעצימה את הלומד ונתנה לו במה להסביר וללמוד מהטעות באווירה מכבדת מאידך גיסא.

תחום נוסף, בו הייתה חלוצה לפני המחנה, עסק בפיתוח ובקידום הבטחת איכות הטיפול בחולה. מדובר בשלהי שנות  השמונים של המאה הקודמת, כאשר היה בארץ מעט מאד עיסוק בסוגייה, מקצוע האַחֲיוּת מנף את הנושא ונענה לאתגר המורכב. גב' רות רון בשיתוף עם המפקחת הארצית על בתי החולים במשרד הבריאות, הגב' צביה וין, פיתחו כלי רב ממדים, למדידת איכות הטיפול בבתי חולים בישראל. הכלי התבסס על כלי שהכירה באנגליה ותורגם לעברית והותאם למערכת הבריאות בארץ. בכנסים רבים היא הציגה את הממצאים ששמשו בסיס לפיתוח רעיוני ויישומי של הנושא ותעדה בפרסומים רבים את המסקנות וההשלכות להמשך עשייה בנושא. תחום נוסף בו עסקה וחקרה, התמקד בתקנים (סטנדרטים) לתפעול יחידת אַחֲיוּת. נבדקו מחלקות אשפוז, תחנות לבריאות המשפחה, מרפאות ותחום החינוך והוגדרה התקינה הבסיסית הנדרשת כבסיס לשיפור העשייה הסיעודית ולהבטחת מתן טיפול איכותי. כבר אז בשנת 1979, נמצא שקיים מחסור גדול בתקנים ונדרש לעדכן את התקינה במידי. הפער בין המצוי לרצוי לא זכה למענה הולם כדבריה.

בד בבד, לאור ניסיונה העשיר בחינוך לאַחֲיוּת, הייתה שותפה בצוות שעסק בפיתוח תכנית לימודים לתואר בוגר באַחֲיוּת, באוניברסיטת תל אביב. היא התמקדה בנושא ההתנסות הקלינית וחתרה לפיתוח מודל שיבטיח את הכשירות הקלינית של הבוגר באַחֲיוּת.

בשנת 1984, פרשה רות רון לגמלאות. לרגל פרישתה, יזמו עמיתותיה הקמת קרן להענקת פרס רות רון, לאיכות ומצוינות בהדרכה קלינית. מטרת הקרן הייתה,  פיתוח וקידום תחום ההדרכה הקלינית בהכשרת אחיות ואחים בישראל. בטקס הראשון להענקת הפרס, שהתקיים 7.5.1987, אמרה רות רון "שהדרכה קלינית היא אמנות, אשר מטרתה לפתח את הפוטנציאל הטמון בלומדים. לדבריה, אם אנו מאמינים במקצוע האַחֲיוּת, עלינו לנקוט את כל האמצעים לשיפור ההדרכה הקלינית".

בשנות האלפיים, קבלתי על עצמי לנהל את פרס רות רון - לאיכות ומצוינות בהדרכה הקלינית. כחלק מההתארגנות בנושא, זימנתי מפגש עם הקבוצה שניהלה את הפרס ונפגשתי עם רות רון לתיאום ציפיות. הייתה זו הזדמנות להיכרות מעמיקה בינינו. רות הגיעה למפגש ברכבה, מלובשת חגיגית, גורפת גרבי ניילון, חצאית צרה וחולצה תואמת, השיער אסוף ומסודר. ההופעה הרשימה מאד. ממבט ראשון ראית שמדובר באישה "יקית" שגדלה בתרבות האירופאית. היא שמחה מאד למפגש ובקשה להיות מעורבת בהחלטות הפרס. עיניה ברקו ומאור פניה הזכיר את המפגשים משנות ה-70 ןה-80. היא הייתה חדה כתער ובקשה לקרוא את העבודות ואף לראות את הקריטריונים החדשים שגובשו לניתוח והערכת הפרויקטים השונים. מעורבותה בטיפול בחומרים שנשלחו לשיפוט הוועדה, הייתה רבה. היא קראה לעומק את החומרים והפרויקטים, וליבה התרחב מעונג, כאשר ראתה את היצירתיות וההתפתחות של תחום ההדרכה הקלינית. פעילותה בוועדת השיפוט נמשכה גם בשנות התשעים לחייה ותמיד התמידה בקריאת  החומר שנשלח לוועדה.  

במפגשים הרבים שהיו לי עמה, נוצר בינינו קשר יחיד ומיוחד ורות שיתפה אותי במסכת חייה,  ובמיוחד הרחיבה על אחיותיה ומשפחתה הרחבה וקשריה האמיצים איתם. באחד המפגשים שאלתי כיצד היא מתכוננת לקראת הזקנה? תשובתה הייתה חדה ובהירה, המשפחה שלי תדאג לי.

המשפחה הרחבה נסכה בה הרבה ביטחון ובעיקר תחושת שייכות שהיא לא לבד ויש מי שידאג לה לכל אורך הדרך.

ב-97 שנותיה נגעה בתחומים רבים במקצוע האַחֲיוּת, האירה אותם מזוויות שונות, קדמה ופתחה תחומי ידע חדשניים ונגעה ברבים מתלמדיה ועמיתיה למקצוע. נגיעה של מי שמשאיר חותם של  בנייה, של יצירה ושל חדשנות.